כבר למחרת בערב הייתי על הטיסה. נחתנו בבן-גוריון בשעה 01:55 לפנות בוקר. אחי שבא לאסוף אותי בנמל התעופה הודיע לי על פטירתה של אמי שעה קודם הנחיתה. החלטנו לקבור אותה בקיבוץ בו נולדה.
הנה המילים שכתבתי לזכרה:
אימא שלום,כאן בין האורנים האלה שכל-כך אהבת, שראית בצמיחתם, באדמה הזאת שנדמה שהכול צומח בה כמעט בלי מאמץ, נניח את מה שנותר ממך. את הגוף הזה שכל-כך טרחת לטפח, לשמור, להגן עליו לבל יתקמט. החל מהתעמלות פנים או צבע לשיער דרך תזונה בריאה ועד הורמונים למראה פנים צעיר וזוהר. כשחלית לא רצית ליטול את התרופות שהיו אמורות לעכב את התפתחות המחלה, פחדת לאבד את השיער היפה וכשזו שבה להתפרץ, כבר לא נותרה לך ברירה ונאלצת להסכים לטיפול הכימי… כי זו הייתה התקווה היחידה שנותרה.
באחת הפעמים עמדתי במקלחת הזעירה שלך ומבטי התועה השתהה על בקבוקי השמפו: "לשיער בריא ומלא חיים" הכריזה הכתובת. וחשבתי שלך זה בוודאי כבר לא יעזור, לשיער שנקלש באימת הכימותרפיה. כי הרי כימותרפיה, כך אמרת, עוזרת רק לרופאים, לא לחולים.
כל מקום בו עברת רצית להפוך לבית, לעבד, להפוך את האדמה, לשתול, להשקות, להפריח, אפילו במקומות הכי לא מתקבלים על הדעת כמו שכונה ד' בבאר-שבע. העדפת תמיד דירות בקומה נמוכה, עדיף קרקע כדי לעשות גינה קטנה מאחורה, כי דירה היא לא בית בלי גינה ליד.
רק לפני ארבעה חודשים היית אצלנו בחתונה שלנו בברצלונה. כל-כך שמחת, כל-כך ציפית לרגע הזה, איזה מזל שהספקת. חודש אחר-כך, כשבאתי לישראל כבר הבחנתי בסימני ההתדרדרות, בצניחה המהירה לעבר ארצות הנשייה, כל יום יותר. פתאום הפסקת לאכול, התחלת להתבלבל, לטעות… תיארת את זה כמעין ערפל שיורד כמו מסך על המוח. חודשיים אחר-כך כבר לא זכרת לעשות פעולות בסיסיות במחשב, החילות שוכחת מילים. המילים… השפה העברית, שהייתה כה יקרה לך… האם אלוהים לוקח מאתנו את הדבר שתמיד היה הכי חזק אצלנו? אני שבחרתי בתרגום כבדרך חיים יודע מה רב התסכול כשהמילה נמצאת ממש על קצה הלשון ואין אפשרות להיזכר בה. כשעוד יכולת התנדבת תמיד לעזור לי, ללטש, להקציע, לערוך. אני מודה, לא תמיד אהבתי את התוצאה, היו לנו עשרות רבות של ויכוחים ארוכים, כשכל צד דבק בעמדתו. מה יישאר, אם כן, מילים, מילים כאפר: השיחות העמוקות שלנו, ציטוט מתוך שיר, עבודה משותפת, שעשינו בניסיון להעניק לטקסט את הצביון המדויק והזיקוק הראויים לו.
האמת, אימא, רציתי לבוא קודם לראות אותך עוד בחיים, להחזיק לך את היד, כמו שעשינו רק לפני חודש. האמנתי שתחכי לי, כמו שחיכית לי תמיד, בציפייה דרוכה, שמחה לקראתי תמיד, אפילו כשכבר היית ממש חלשה. תמיד כשבאתי פתאום היה מצבך משתפר, היית מרגישה טוב יותר. בביקור האחרון שלי אפילו הסכמת לצאת שנעשה סיבוב בשכונה. שלובי זרוע, לאט, עקב בצד אגודל. למה לא באתי קודם? כי את תמיד שידרת "עסקים כרגיל", תמיד אמרת שהכול בסדר, שאין מה לדאוג, שאת מסתדרת, אפילו שהיה ברור שאת לא מסתדרת בכלל. בשיחות הטלפון שלנו היה קולך, הצעיר בלאו הכי, משתנה, מתחזק, כשהיית אומרת "לא כואב לי כלום, אני בסדר!"
"הרי אימא אף-פעם לא מתה"… אמרת לי פעם, וזה נכון. אימא נשארת איתנו תמיד. אפילו מן המקום הלא ברור בו את נמצאת עכשיו. וכשנכנסתי אליך הביתה, הכול במקומו עומד, כאילו יצאת רק לרגע, לתלות כביסה או למכולת. הבגדים עוד תלויים במקומם בארון, הכלים, הרהיטים כומסים איזה סוד… ותחושת ההחמצה הגואה. איזה חוסר מזל. פחות משעה לפני שנחתתי כאן החלטת ללכת מאתנו. לעזוב את העולם שלא ממש האכיל אותך דבש, כי לא הסכמת ללכת בדרכו. כי רצית לעשות הכול בדרך מקורית, יצירתית, בדרך שלך.
וכשראיתי אותך שוכבת שם בפה פעור כמבקשת לטעום עוד פעם אחת מן האוויר הזה העוטף אותנו, החליט הגוף הזה לחדול מן המאמץ ונזכרתי פתאום בשורות שכל-כך אהבת והעברת את אהבתך זו גם אליי:
"כָּךְ הוּא אֵפוֹא סוֹף הַדֶּרֶךְ,
רֵיק כְּחָרוּז מְאוּנָס.
כָּל עֲבָרֵךְ נִרְאֶה לָךְ,
נֵר שֶׁכָּבָה בְּפָנָס."
לפעמים מילות התגובה הפשוטות והשגורות ביותר הן המדייקות ביותר.
אז כח שרציתי להעביר הוא את התרגשותי
העמוקה למקרא שורות פרידתך מאמך.
וגם זאת חובה פנימית עלי להוסיף: אשרי שזכית באם שכזאת, ואשרי אמך שזכתה בחייה בבן שמתארה כך. ואגב, היא – ברוחה הנשגבה – קיימת ותתקיים תמיד. אאמן בזאת, ומשהו עמוק מן האבל יםחת למען שניכם – אתה ואמך.
מתנצלת על טעויות ההקלדה. רוח הדברים מדויקת.
שום דבר לא היה לשווא מכל מה שהיה ביניכם, הכול היה אחרת אלמלא היה כפי שהיה. אכן אשריך שזכית לאם כזאת. שב ומאחל לך כוח. להתראות.
מרגש ומוכר, לצערי, עד מאד. שלא תדע צער ואכן, כמו שכתבו קודמי, אשריך שזכית באם כזאת.
משתתפת בצערך העמוק איתי
איתי יקר
משתתפת בצערך
איתי, מה נותר לומר, מילותיך מרגשות וניכר שנאמרות מלב מבין ורגיש, איתך בצערך
משתתפת בצערך, כתבת יפה ומרגש.
אתה אומר שאימא נשארת איתנו תמיד…אני חושבת שכשמישהו מת לנו אנחנו מתחילים לחפש דרכים לטעום אותו, להרגיש, לחוות ובלי לשים לב מחקים דברים קטנים: תנועה של יד, הנחת המשקפיים, אחיזת בכף מרק.
איתי, מן הדברים שכתבת עולה דמות מיוחדת מאוד של אימך וקשר מיוחד ביניכם. וזה ודאי יחיה בזכרונך לתמיד.
משתתפת בצערך.
היי איתי
קראתי ובכיתי, מילותך כל כך ברורות, כל כך חודרות ללב, וממיסות את הפחד מפני התהום, או טרפולינה שיש בקצה התהום, או אולי אהבה גדולה שמשחררת אנשים.
היכרנו לרגע קט ודיברנו … על הכל מבחינתי, דיברנו על זה שהחיים חשובים.
שלא תדע צער
להתראות טובה
איתך .
ארז
שלא תדע צער יהי זכרה ברוך
היא חיה לעד בזכרונך
כל אשר אבד לי הוא שלי לעד
שלום איתי
מאוד התרגשתי ליקרוא את הדברים והנגיעות באימך שכמעט אפשר להרגיש כל מילה בבטן
חיבוק נחמה ממני
תמי
איתך באבלך, איתי. שלא תדע עוד צער. רז
אובדן גדול, איתי, שנשקף ברורות מהחלון שפתחת כאן, חלון שפעור פה כמצבת מלים. שלא תדע צער, אתי.
איתי!קראתי ודמעתי, כל כך הרגשתי את הכאב שלך…אין מילות נחמה על אובדן של אימא, אך אני בטוחחה, שכמו שכתבת, היא עדיין איתך – גם במקום שבו היא נמצאת עכשיו. מחבקת אותך חזק, שלא תדע עוד צער!
שומעת את אהבתה בך.
מחבקת גם.
נוני
משתתפים בצערך ובתחושת רגעי ההחמצה.
תעזר בזכרון הרגעים הטובים של הביחד ותן לזמן לחזק אותך.
משתתפת בצערך איתי. לפחות אפשר להאחז בזכרונות חמים, ולהתנחם בקשר המעשיר שחווית.
איתי היקר, עם האיפוק שהפגנת בטקסט השארת לי את העבודה לבכות.
צר לי לשמוע על האובדן, אמך זכורה לי מסיפוריך. אנא, ייצב את רוחך מהר וחוש בטוב. אנא בכוח.
איתי יקירי, איתך באבלך. מחבקת אותך מכאן. ותמיד זוכרת אותך באהבה.
תגובה למרות שחלף זמן.
בי עלתה מילה אחת –
א ש ר י ך
שכך היתה אמא לך.
דיתי